אני זוכרת את הלילה שלפני היום הראשון שלי בבית הספר.
לא הצלחתי להרדם מרוב התרגשות. אני הבכורה מבין שני ילדים, כך שזה היה ארוע משפחתי ממש. סבתא שלי תפרה לי שמלה לכבוד המאורע, עם סרט קשירה מושקע מאחור, וכדי שהסרט והשמלה יעמדו כמתוכנן הכל היה מעומלן ומגוהץ.
אמא שלי עזרה לי להתלבש ואספה לי את הפוני בקוקו מצחיק שישב על הקודקוד כמו מיזרקה, שחס וחלילה שום דבר לא יפריע לי לראות מה כתוב על הלוח.
בחתונה שלי לא התרגשתי ככה. עם ילקוט עור חום על הגב ובתוכו קלמר עץ מאובזר בכל מה שצריך.
כשיצאתי מהבניין בו גרנו אמא שלי שפכה דלי מים לפני השביל, לסגולה להצלחה ושהכל יילך חלק.
החיוך והדופק לא ירדו גם כשהגעתי לכתה שלי א1 .
והאמת שהתאהבתי בבית הספר במבט ראשון.
עבור הורי הייתי הבטחה. ברור שאהיה מצטיינת… כמו השמלה המעומלנת. ובאמת הכל זרם חלק כמו המים שאמא שפכה עבורי על הדרך. מתי הרגשתי שזה כבר לא ממש חלק?
כשהזכרון הנהדר שלי כבר לא הספיק, כשהרגשתי שלא הכל מובן לי בשעורי הבית. וואהו איזו דילמה נוראית היתה לי אם לספר לאמא או למצוא דרכים חלופיות כדי להמשיך ולהיות ה׳נחת׳ של המשפחה. ברור שלא דיברתי, איך יכולתי לאכזב … פחד נורא ממש שיתק אותי. כשאבא שלי חזר מאסיפת הורים בכתה ז׳ או ח׳ זועף ומאוכזב שהציון באנגלית הוא רק טוב ולא מצוין. הייתי בטוחה שהוא יזרוק אותי מהבית. אבל זה נגמר בהטפת מוסר וצעקות ולקינוח איום שאם הציון לא ישתפר בשליש הקרוב ״ אין יותר צופים״. זה היה איום נוראי כי כל כך אהבתי להיות בצופים.
לימים סיימתי תיכון עם בגרות מלאה. למדתי בסמינר ואח״כ באוניברסיטה, סיימתי תואר ראשון ושני וגם תואר שני נוסף.
ורק אני ידעתי עם מה אני מתמודדת. מה קשה לי ולמה בחרתי לימודים אקדמיים כאלה ולא אחרים. הרגשתי שאני כל כך פחות מאחרים …. 
כשפיתחתי את המיפוי הביומטרי והתבוננתי במפה שלי, הבנתי הכל. וואהו אילו ההורים שלי ידעו עם מה אני עומדת להתמודד, מהם ליקויי הלמידה שלי, היו רגישים יותר ומגישים לי יותר עזרה ופחות ביקורת. הדימוי העצמי שלי היה הרבה יותר גבוה. הבחירות שלי בכל תחומי החיים היו אחרות.
אילו הם ידעו ….