אני בדילמה 
זה יהיה נכון והולם ?
או זה יהיה מביש ומתסכל ?
כבר למעלה מעשרים שנים אני פוגשת א.נשים בגילאים שונים.
כשמדובר בצעירים.ות זה ממש קל ואפילו מעודד לומר את זה, כי זה מאפשר צמיחה והתפתחות אישית.
אך כשמדובר באנשים בוגרים שלא לומר מבוגרים . הדילמה עולה .
להתייחס לזה או זה כבר לא חשוב.
ותמיד אני בוחרת באפשרות להציג את המצב ולדבר על זה .
אז על מה אני מדברת בעצם.
כולנו בונים כבר מהיום הראשון מנגנוני הגנה . מסגלים התנהגויות ששומרות עלינו. אחת התסמונות הנפוצות ביותר היא השהיית התפתחות האני האינדיווידואלי.
במילים פשוטות יותר.
כדי להרגיש חזק.ה וחסון.ה אל מול העולם. כדאי לי לקחת בהשאלה מהדמות הדומיננטית את אופן המחשבה, ההתנהגות, הגישה לחיים, דעות ועוד ועוד..
זה טוב ויפה ואופייני לילדים צעירים , לקראת גיל תשע ה׳אני׳ מתפתח ושם אמור להתחיל הרצון החופשי להתפתח בהדרגה עד גיל ההתבגרות. שם זה השיא. ויש מצבים שאנשים ממשיכים לאמץ את הזהות הכוזבת עד סוף ימיהם.
חזרה לדילמה שלי
מה אני מציגה בפני איש.ה בן.ת חמישים ומעלה?
להגיד להם שהבחירות שעשו עד היום הן לא שלהם? זה ממש מבאס לחשוב שאני חיה בסרט של מישהו אחר.
אבל כבר אמרתי שאני בסופו של דבר כן מסבירה ואומרת שהאסטרטגיה שנבנתה בגיל שלוש ככל הנראה כבר לא משרתת אותך.
ומה שמחזק אותי באמירה הזו וכל מה שאני אומרת לפני ואחרי היא ההבנה שמשהו לא מסתדר לאנשים אלה עם החיים. יש להם הכל אבל משהו חסר להם והם לא יודעים מה.
ואם הם הולכים לטיפול אין להם דרך לדעת ולהסביר למטפל שהם סוחבים איתם באופן לא מודע זהות או זהויות של אחרים.
אין טוב יותר מלהעביר מידע מהתת מודע למודע .