יום השואה והגבורה הוא זמן בו אנו עוצרים, זוכרים, ומוקירים את גבורת הניצולים ואת הכאב הבל יתואר שנשא העם שלנו.

אך מעבר לזיכרון ההיסטורי – ישנו גם זיכרון ביולוגי, בלתי נראה לעין, אך מוחשי מאוד. מחקרים עדכניים באפיגנטיקה מראים כי טראומות קשות, כמו אלה שחוו שורדי השואה, אינן מסתיימות בגוף ובנפש של הדור שחווה אותן. הן עוברות, בשתיקה, לדור השני ולדור השלישי והרביעי – באמצעות שינויים גנטיים שאינם משנים את ה DNA- עצמו, אלא את האופן שבו הוא מתבטא.

הכאב, הפחד, ההישרדות – כל אלה ממשיכים להדהד גם אחרי עשרות שנים. לפעמים הם מתגלים בחרדות לא מוסברות, בחלומות, או בדפוסים של הימנעות ושל רגישות גבוהה. אבל הם יכולים להתגלות גם בגוף – אפילו בתבניות העור של כפות הידיים.

הדרמטוגליפים – תבניות העור שבכפות הידיים – נוצרים כבר בשלב העוברי, בהשפעת שילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. השפעות סביבתיות, כולל מצבי סטרס קיצוניים שחוו ההורים או הסבים, עשויות להותיר חותם גם על תבניות אלה. כך נוצרת מעין 'מפה' ייחודית, דרכה הגוף מספר את הסיפור הבין-דורי של המשפחה.

כחוקרת מיפוי ביומטרי ודרמטוגליפים, אני רואה את הקשר הזה שוב ושוב: תבניות חוזרות, מאפיינים ייחודיים, 'עקבות' של חוויות טראומטיות שלא עברו עיבוד רגשי – מתבטאים בשפה של הגוף. זוהי שפה עתיקה, ראשונית, שדרכה הגוף מספר את סיפור הנפש.

גם מחקריה פורצי הדרך של פרופ' רחל יהודה, מהחלוצות בתחום האפיגנטיקה של טראומה, מצאו עדויות לכך שטראומות מהשואה שינו את הביטוי הביולוגי של גנים הקשורים לוויסות סטרס – שינויים שהועברו גם לצאצאים של הניצולים, בדור השני.

דרך המיפוי, אנחנו יכולים לגלות לא רק את הפצעים, אלא גם את מקורות החוזק: החוסן, היכולת לשרוד, ולהקים חיים חדשים – כל אלה גם הם עוברים בירושה. זו מתנה שקטה של אהבה עיקשת, שראויה להיזכר ביום הזה.

ביום השואה והגבורה – נרכין ראש, נזכור, ונכבד. אבל גם נקשיב – למה שעובר הלאה, בגוף ובנפש. כדי שנוכל לרפא, להתחזק, ולהמשיך.