מאז שאני זוכרת את עצמי, היה בי דחף פנימי עמוק לעצמאות. עוד בילדות, הרגשתי צורך עז לעשות דברים בכוחות עצמי — לבחור לבד, לטעות לבד, ללמוד לבד.
לא מתוך מרדנות, אלא מתוך תחושת חופש פנימי ורצון לעצב את דרכי בעצמי.
הבחירה לקום, לנסות, ולהתמודד עם תוצאות הבחירות שלי —הייתה בשבילי ההגדרה הבסיסית לעצמאות.

במהלך השנים למדתי שעצמאות אמיתית אינה רק היכולת לעשות דברים לבד, אלא גם היכולת לשאת באחריות, לקבל החלטות מושכלות, ולכבד את החופש של אחרים לצידך.
עצמאות אישית היא החירות לבחור, אך גם המחויבות לעמוד מאחורי הבחירות.

מעבר לרמה האישית, עצמאות היא יסוד חיוני גם לחיי אומה.
מדינה עצמאית אינה תלויה בחסדיהם של אחרים לקיומה. יש לה זכות וחובה לעצב את דרכה, להגן על ערכיה, ולדאוג לרווחת אזרחיה.

ביום העצמאות של מדינת ישראל, התחושות האישיות מתמזגות עם התחושות הלאומיות.
מדינת ישראל היא התגשמות של חלום ריבונות בן אלפי שנים — חלום של עם שחווה גלויות, רדיפות וגעגועים אין קץ למולדת.

מילותיו של חוזה המדינה מזכירות לי שהחירות, האישית והלאומית, אינה מתנה שמקבלים,  אלא חלום שמגשימים בעבודה קשה, ברצון ובאחריות.

"אם תרצו — אין זו אגדה; ואם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יישאר."  בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד" (1902):

עצמאותה של ישראל אינה דבר מובן מאליו: היא הושגה במאבק עיקש, בדם ובנחישות, והיא דורשת מאיתנו הערכה מתמדת, הגנה ושמירה.

היא הזכות לחיות בארץ משלנו, לדבר בשפתנו, לקבוע את עתידנו, ולחלום חלומות גדולים כעם חופשי.

ביום העצמאות הזה אני עוצרת להתבונן ולהוקיר את הזכות הגדולה להיות בת לעם חופשי במדינה ריבונית.
אך דווקא ביום הזה חשוב לזכור: החירות, שעליה חלמנו אלפי שנים ושעליה נאבקו דורות של לוחמים וחולמים, היא גם עדינה ושברירית.
כשמנצלים את חופש הביטוי והפעולה כדי לכפות אידיאולוגיות קיצוניות, כדי לפורר את האחדות או כדי להחריב את המרקם העדין של החברה שלנו — אנו מסכנים את עצם קיומנו כעם חופשי.
77 שנים אחרי קום המדינה, אסור לנו לקחת את העצמאות כמובנת מאליה. היא דורשת מאיתנו אחריות, סובלנות, ויכולת להקשיב גם כשאנו חלוקים.

כפי שאמר נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן:
"החירות היא זכותו של כל אדם לעשות את מה שראוי, ולא את מה שבא לו."
(“Those who deny freedom to others deserve it not for themselves.”)

חג עצמאות שמח!