הייתי רוצה שהורי ידעו שהחיוך הנחמד שלי לא משקף את מה שאני מרגישה. בעוד שבועיים וקצת אני מתחילה עוד שנה מסוייטת בחטיבה.
ביסודי נחשבתי למצטיינת למרות שבתחומים מסוימים הרגשתי שעלי להשקיע יותר מאמץ, אבל איכשהו הסתדרתי. אני יודעת שיש לי זיכרון טוב. אז השתדלתי לשנן דברים בעל פה גם אם לא ממש הבנתי אותם.
מאוד רציתי שהורי יהיו גאים בי. חיוך של אמא ומבט מרוצה מאבא הם כל מה ששאפתי אליו.
תכלס אני גם לא ממש תחרותית, אבל זרמתי עם החברות התחרותיות שלי. בכתה ז׳ התחלתי להרגיש שממש אני חייבת להתאמץ הרבה יותר והזכרון לא ממש עוזר לי.
בכתה ח׳ התחלתי לאבד את זה … מתמטיקה הפכה לסיוט. הציונים שלי פתאום התחילו לרדת. אפילו נכשלתי בשני מקצועות.
ההורים חשבו שזה משבר גיל ההתבגרות, לקחו אותי לטיפול רגשי. ושוב זרמתי איתם אבל זה לא עזר לי בציוני סוף השנה.
עכשיו לפני כתה ט׳ אני ממש בלחץ. זה נעשה לי קשה משנה לשנה. גם החברות שלי כבר לא ממש חברות שלי.
אני ממש פוחדת לדבר על הקשיים שלי, אני פוחדת לאכזב את ההורים, במיוחד את אבא .
הלוואי שמישהו ידע לזהות ולהבין את החולשות שלי ויחזק אותי במה שטוב אצלי, מישהו שיזהה בדיוק איפה ולמה קשה לי יותר והכי חשוב שידבר עם הורי. שיבינו מה עובר עלי ולא יכעסו.
מכירים מישהו שיכול לזהות במה הכי קשה לי ולמה? ושיגיד להורי מה צריך לעשות ?